החלטה בתיק רע"ב 5487/09

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב יפו (עע"א 1396/09 בפני כב' השופטת שיצר) לדחות את עתירת המבקש ביחס להחלטת שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס) שלא להתיר למבקש לצאת לחופשות בנות 72 שעות, ולהגביל את משך חופשותיו ל-12 שעות בלבד.

רקע והליכים קודמים

1.            המבקש הורשע בשנת 2001 בביצוע עבירות של מעשי סדום ומעשים מגונים בבני משפחתו, גיסו וגיסותיו, בעת שהיו קטינים, ולאורך תקופה ממושכת בת מספר שנים. בגין עבירות אלה, נגזר על המבקש עונש של תשע שנות מאסר, אותו הוא מרצה עתה.

2.            סוגיית יציאותיו של המבקש לחופשות נבחנת מעת לעת על ידי הגורמים המוסמכים לכך, ובהתאם להוראות פקודת נציבות בתי הסוהר (פקודה מספר 04.40.00, להלן: פקודת הנציבות) הקובעת, כי שב"ס לא יאשר חופשתו של עבריין גילוי עריות אלא לאחר קבלת חוות דעת מטעם מרכז בריאות הנפש (להלן: מב"ן), ולאחר קבלת חוות דעת מטעם הוועדה לגילוי עריות (להלן: הועדה) (פקודת החופשות, פרק ו, סעיף 5). לאחרונה, קבע מב"ן בחוות דעתו כי המבקש "אינו מגלה אמפתיה כלפי הקורבנות וכלפי הנזק שנגרם להם ואינו מגלה כל תחושת אשמה, בושה וחרטה". עם זאת, מב"ן התרשם כי רמת מסוכנותו המינית לטווח הקצר ובתנאים מגבילים הינה "נמוכה", וכי עד כה המבקש יצא לחופשות ללא דיווח חריג במהלכן. לפיכך, המליץ מב"ן על הוצאתו לחופשות בנות 48 שעות בתנאים מגבילים. כפי שעולה מחוות דעת הועדה, בחוות דעת מאוחרת יותר של מב"ן אף הומלץ לאפשר למבקש חופשות ארוכות יותר בנות 72 שעות. לעומת זאת, בחוות דעת הועדה, נטען כי נשקפת מהמבקש מסוכנות רבה יותר. צוין, כי מדובר ב"אסיר מסוכן, אשר ימשיך במעשיו גם להבא, ויש לעשות מאמץ גדול כדי להגן על הסביבה מפניו". בנוסף התריעה הועדה מפני "הנזקים הנוספים העלולים להיגרם לקורבנות במידה ותיוודע להם האפשרות שהפוגע בהם שוחרר". על כן, השאירה הועדה על כנה המלצה קודמת שנתנה בעבר, שלא לאפשר למבקש לצאת לחופשות ארוכות מ-12 שעות. לאחר שנתקבלו שתי חוות הדעת האמורות, החליט שב"ס לאמץ את המלצת הועדה והגביל את חופשות המבקש ל-12 שעות בלבד.

3.            המבקש פנה בעתירת אסיר לבית המשפט המחוזי, וביקש לבטל החלטה זו. בעתירתו, העלה מספר טענות בדבר תחולת חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה); טענות נוספות לגבי פגמים בהיזקקות שב"ס להמלצות הועדה ומב"ן; וטענות אחרות כנגד שיקול הדעת שהפעיל שב"ס באיזון שערך בין המלצות מב"ן והועדה לצורך קבלת החלטה בעניינו.

החלטת בית המשפט המחוזי  

4.            בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שיצר) נמנע מלדון בטענות שהעלה המבקש בכל הנוגע להוראות חוק זכויות נפגעי עבירה, בנמקו כי טענות אלה הועלו רק לאחר שהתקיים הדיון בעתירה. בנוגע לטענות לפגמים בהיזקקות שב"ס להמלצות הועדה ומב"ן, בחן בית המשפט את חוות הדעת של הועדה ומב"ן, ששימשו את שב"ס בהחלטתו, וציין, שאף שמב"ן המליץ להקל בתנאי חופשתו של המבקש לעומת הועדה, היה מב"ן בדעה כי, ככלל, העותר הינו בעל מסוכנות מינית בינונית-גבוהה בטווח הארוך; כי הוא בעל קווי אישיות נרקסיסטיים; כי אינו מגלה תובנה למניעים שהובילו אותו לבצע את העבירות ולהתנהגותו המניפולטיבית; וכי אינו מגלה תחושת אשמה ובושה. כן קבע בית המשפט כי שב"ס פעל כדין עת נזקק להמלצתה המחמירה של הועדה, משזו מתבססת על אדנים מקצועיים נוספים מעבר לאלה שנשקלו על ידי מב"ן. בית המשפט הדגיש, כי אין הוא אמור להחליף את שיקול דעת שב"ס בשיקול דעתו שלו, אלא רק לבחון את סבירות החלטתו, וכי בהינתן מכלול נסיבות העניין, החלטת שב"ס להגביל את שעות חופשותיו של המבקש הינה סבירה ואינה מצדיקה את התערבותו.

5.            בקשה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי לעיון חוזר בהחלטתו נדחתה (כב' השופט צ' גורפינקל) בנימוק כי בית המשפט לא יעיין מחדש בהחלטה סופית שנתן. בקשת רשות ערעור זו מופנית כנגד החלטת בית המשפט המחוזי שלא להתערב בהחלטת שב"ס בדבר הגבלת שעות חופשותיו של המבקש.

טענות הצדדים

6.            המבקש מעלה מספר סוגיות המצדיקות, לטעמו, מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. ראשית, הוא חוזר על טענותיו בדבר טעויות שחלו בהחלת חוק זכויות נפגעי עבירה. טעות אחת נובעת, לטענתו, מהחלת החוק למפרע על עניינו, אף שהחקירה כנגדו נפתחה לפני כניסת החוק לתוקפו. מעבר לכך הוא טוען, כי הועדה פעלה בעניינו שלא כדין, כאשר ביקשה את עמדת נפגעי העבירה לעניין חופשותיו. המבקש מניח כי הבקשה לקבל את עמדת הנפגעים נעשתה מכוח חוק זכויות נפגעי עבירה, וטוען כי לשונו ותכליתו של חוק זה אינם מאפשרים להתחשב בעמדת נפגע העבירה בכל הקשור ל"טובות הנאה" המוענקות לאסיר, ובכללן לצורך חופשות. שנית, המבקש טוען לפגמים בהסתמכות שב"ס על המלצות מב"ן והועדה. לדבריו, שגה שב"ס כאשר נזקק להמלצת מב"ן, שכן לטענתו, במכתב שקיבל ממנהל מב"ן המליץ האחרון להסיר את הצורך בבדיקות מטעם מב"ן בטרם אישור יציאותיו לחופשות. גם ההסתמכות על המלצת הועדה הייתה פסולה, לגישת המבקש, עקב התכנסותה של הוועדה בהרכב חסר, מבלי שנכח בדיון נציג מטעם משרד הרווחה, כנדרש בתקנות. שלישית, המבקש טוען כנגד סבירות החלטת שב"ס, בכך שהגבלת משך חופשותיו ל-12 שעות מעידה כי כבל את שיקול דעתו לעמדת הועדה, ולא לקח בחשבון את המלצות מב"ן. לבסוף, המבקש מציין כי קיימת מגמה בפסיקה להאריך את משך חופשותיהם של אסירים בניגוד להמלצת הועדה, וסבור כי לאור חשיבות עקרון השוויון באכיפת הדין, ראוי להחיל מגמה זו גם בעניינו, במיוחד בהינתן העובדה כי התנהגותו מאז תחילת ריצוי עונשו היא "ללא רבב וללא דופי", כדבריו.

7.            המשיבה טוענת שיש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף ולגופה. לגישתה, טענות המבקש בדבר השאלות העקרוניות המתעוררות בהליך זה נועדו לטשטש את השאלה העיקרית העולה, המסתכמת בענין פרטני - האם יש להותיר על כנה את החלטת שב"ס לפיה חופשותיו של המבקש תוגבלנה ל-12 שעות בלבד או שמא יש להיענות לדרישתו להתיר לו יציאה לחופשות ארוכות יותר. לעמדת המדינה, אין בטענות המבקש ביחס לחוק זכויות נפגעי עבירה כדי להצדיק מתן רשות ערעור, שכן המלצת הועדה להגביל את שעות חופשתו של המבקש בשל ההשפעה הצפויה מכך על קרבנות העבירות ניתנה בהתאם לסמכותה על פי הוראות פקודת הנציבות, גם ללא הסתמכות על חוק זה. בעניין הפגם הקשור בהתכנסות הועדה, המשיבה אינה חולקת על הטענה כי בעת שהוועדה דנה בעניינו של המבקש, היא התכנסה בהרכב חסר, כאשר אחד מחבריה הקבועים נעדר עקב שביתת העובדים הסוציאליים. עם זאת נטען, כי הישיבה האמורה כונסה באופן חריג, לצורך דיון מיוחד בעתירה שהוגשה מטעמו של המבקש, ובעניינו התקיימו דיונים רבים בעבר, כשלוש- עשר במספר מאז תחילת מאסרו, וכל זאת מבלי שניכר שינוי ממשי במצבו. לבסוף, המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא אשר קבע, בין היתר, כי החלטת שב"ס הינה סבירה ועניינית, ומעוגנת בממצאים עובדתיים רלוונטיים, המצביעים על מסוכנות המבקש לציבור ולמשפחתו. לדבריה אין מקום להתערב בשיקול דעתם של הגורמים המקצועיים, ועל כן, גם מסיבה זו דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה

8.            דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, מאחר שהיא אינה מקיימת את אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה לשם מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר.

9.            כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט בעתירת אסיר ניתנת אך במקרים חריגים, שבהם עולה שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או אחרת שיש לה השלכות רחבות משמעותיות (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 26.6.1986)). אין בבקשת העותר שאלות בעלות אופי עקרוני מעין זה, וכל עיקרה ביישום עקרונות קיימים ומושרשים היטב, על נסיבות הענין הקונקרטיות. טענות המבקש ביחס לתחולת חוק זכויות נפגעי עבירה אינן מעלות שאלה בעלת אופי עקרוני. הן מתבססות על ההנחה לפיה הליך הדיון בחופשותיו נסמך על הוראות חוק זה, בעוד, שלאמיתו של דבר, ההליך נסמך בעיקרו על הוראות פקודת הנציבות, המגדירה את סמכויות הועדה. הטענות ביחס לפגם בהיזקקות שב"ס להמלצת מב"ן ולקיומו של פגם בהתכנסות הועדה נוגעות לדרך יישומם של עקרונות מוכרים ואינם מעלים שאלות עקרוניות לדיון. הן מצריכות, אם בכלל, בירור עובדתי קונקרטי בהתאם לנסיבות העניין. ועוד, הסתמכות שב"ס על המלצות מב"ן והועדה, ודרך האיזון ביניהם, נדונו אף הם פעמים רבות בהלכה הפסוקה, ובקשה זו אינה מעלה צורך לדון בסוגיה זו פעם נוספת במישור העקרוני (רע"ב 8734/08 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 6 (לא פורסמה, 18.2.2009) (להלן: עניין פלוני)).

10.         מעבר לנדרש אציין, כי גם בבקשה לגופה לא מצאתי ממש.

11.         הסמכות לאשר יציאת אסירים לחופשה נתונה לשר לביטחון פנים בסעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר, התשל"א-1972. סמכותו של השר הואצלה לגורמים בשב"ס, ומכוחה נקבע בפקודת הנציבות נוהל מפורט, ובו שורה של כללים למתן חופשות לאסיר. כללים אלה נועדו לאזן בין עניינו של האסיר לצאת לחופשה, לבין אינטרסים ציבוריים שונים, ובהם צרכי ההגנה על שלום הציבור. נקודת המוצא באיזון זה היא, שחרף חשיבותה הגדולה לשיקום ולרווחת האסיר, יציאה לחופשה אינה עומדת כזכות לאסיר, אלא נתונה לו כפריבילגיה, בהתקיים תנאים מסוימים. ככלל, מקום בו לדעת הגורמים המקצועיים קיימת סכנה לשלום הציבור במתן היתר חופשה לאסיר, החלטת הגורם המוסמך לשלול את אפשרות היציאה לחופשה או להגבילה תכובד אלא אם נפל בה פגם מינהלי (פקודת הנציבות, פרק א', סעיף 1(ב); רע"ב 1345/07 פלוני נ' משטרת ישראל, פסקה 6  (לא פורסמה, 19.2.2007) (להלן: עניין פלוני-2); רע"ב 3249/09 מדינת ישראל נ' הרשטיק, פסקה 13  (לא פורסמה, 30.6.2009) (להלן: עניין הרשטיק); עניין פלוני, פסקה 8; רע"ב 3630/04 מקסימוב נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 6 (לא פורסמה, 22.6.2004); והשוו: ע"פ 379/83 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 466, 470 (1984)).

12.         פקודת הנציבות קובעת כי לא תאושר יציאה לחופשה של אסיר, שהורשע בעבירות מין במשפחה, אלא לאחר שנתקבלו בעניינו חוות דעת מטעם מב"ן והועדה. הסמכות לאשר יציאת אסיר לחופשה נתונה בידי השב"ס, המסתמך לצורך החלטתו, בין היתר, על המלצות הועדה ומב"ן, בהיותם הגופים בעלי הידע והמקצועיות הרלבנטיים להחלטה בענין זה. התערבות בית המשפט בהחלטת הרשות המוסמכת בעניין זה מותנית, בין היתר, בחריגה קיצונית ממתחם הסבירות המחייבת תיקון והסרת הפגם (רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מז(3) 802, 804 (1993); עניין פלוני-2, פסקה 6; עניין הרשטיק, פסקאות 10-11). במקרה זה, לאחר שנבחנו חוות הדעת שהוגשו בעניינו של המבקש, מצא שירות בתי הסוהר כי אישור יציאתו של המבקש לחופשה ארוכה מ-12 שעות עלול להזיק לבני משפחתו. המבקש לא שכנע את בית המשפט קמא כי שב"ס התעלם משיקולים רלוונטיים, או כי ערך ביניהם איזון לא ראוי באופן שהביא לכך שהחלטתו חורגת ממתחם הסבירות. אף אני לא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטת שב"ס לגופה.

13.         לא מצאתי כי שב"ס שגה באמצו את המלצת הועדה, ובהעדפתו אותה על פני חוות דעת מב"ן. פקודת הנציבות מחייבת קבלת עמדה מטעם שני הגופים האמורים, וזאת עקב ההבדלים הקיימים בתכלית פעולתם ובמומחיותם. בעוד חוות הדעת של מב"ן מתייחסת להערכת הסיכון הכללי לציבור הנשקף מן האסיר, מתמקדת חוות הדעת של הועדה בסיכונים קונקרטיים הנשקפים מהאסיר כלפי בני משפחתו וקרבנות העבירה (פקודת הנציבות פרק ו' סעיף 5; רע"ב 9898/06 מחמוד זאהדה נ' שירות בתי הסוהר;  עניין פלוני, פסקה 9). לשוני זה בדרך הסתכלותן של שתי מערכות אלה ניתן ביטוי בחוות הדעת המוגשות על ידן. בעוד חוות דעת מב"ן התמקדה בגורמים למסוכנותו הכללית של המבקש, חוות דעת הועדה התריעה מפני ה"הנזקים הנוספים העלולים להיגרם לקרבנות אם ייוודע להם על שחרורו". לנוכח החשש שהביעה הועדה מפני פגיעה קשה בקורבנות האסיר אם יצא לחופשות ממושכות, אין לומר כי נפל פגם בהחלטת שב"ס להגביל את משך שעות החופשה של המבקש ל-12 שעות בכל פעם, כהמלצת הועדה, וחרף המלצתו המקלה יותר של מב"ן.

14.         שנית, אין ממש אף בטענת המבקש לפיה פקודת הנציבות מחייבת אמנם להיזקק לעמדת הועדה כתנאי לאישור חופשה, אך אינה מתירה להיזקק לעמדתה בנוגע למשך זמן החופשה. מטבע הדברים, שיקול הדעת הנתון בידי שב"ס בענין יציאת אסיר לחופשה, מחייב אותו להכריע אף בשאלת משך זמן החופשה שתאושר. לצורך כך, נדרש לעיתים להיעזר במומחיות הועדה בכל הנוגע למידת הפגיעה הצפויה בקרבנות ובני משפחתו של האסיר עקב יציאתו לחופשה, לצורך הערכת התלות בין מידת הסכנה הצפויה מן המבקש, לבין משך זמן חופשתו שתאושר.